פסק-דין בתיק ת"א 615-09

כללי:

1.      לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהוגשה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא מבטחת הרכב, נשוא פסה"ד.

2.      לטענת התובע, ביום 10/3/2003, בתום יום העבודה, ביקש לעלות לאוטובוס ההסעה המסיע את העובדים לבתיהם. תוך כדי העלייה לאוטובוס, דרך הדלת שהינה דלת הזזה, בעוד התובע מחזיק במשקוף הדלת ביד ימין, סגר אחד העובדים הישובים באוטובוס את הדלת על אצבעותיו של התובע וגרם לפציעתו.

לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נעדר מעבודתו ולפיכך נגרמו לו הפסדי השתכרות בעבר. עוד טוען התובע כי בעטיה של התאונה נזקק לעזרת צד ג' וכן נגרמו לו הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות.

3.      לטענת הנתבעת, אין המדובר ב"תאונת דרכים", שכן פציעת התובע אירעה שלא תוך כדי "שימוש" ברכב, כמשמעות מושגים אלו בחוק הפלת"ד.

לעניין הנזק טוענת הנתבעת כי פציעתו של התובע הייתה קלה למדי ובעקבותה לא נגרמו לו הפסדים או הוצאות כלשהם.

4.      עפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 16/3/2010, מונה פרופ' אלכסנדר בלנקשטיין וזאת על מנת להעריך את מצבו הרפואי של התובע. בחוות דעתו שהוגשה ביום 2/10/2010 קבע המומחה כי בעקבות התאונה לא נותרה לתובע כל נכות.

סוגיית החבות:

5.      המחלוקת שבין הצדדים הינה מחלוקת עובדתית ומשפטית. מאחר וההכרעה במחלוקת העובדתית משליכה על ההכרעה בסוגיה המשפטית, הרי שתחילה יש לדון בעובדות ולבחון איך ובאילו נסיבות אירעה התאונה.

התובע העיד לפני ביהמ"ש כי ביום 10/3/2003, לערך בשעה 19:30, לאחר שסיים לעבוד שעות נוספות, ביקש לעלות לרכב ההסעה ולשם כך נאחז במשקוף הדלת הקדמית (עמ' 5 ש' 14-16). התובע הדגיש כי הנהג היה בתוך הרכב והרכב היה מונע (ש' 18 באותו עמוד).

עוד העיד התובע כי לאחר פציעתו ידו החלה מדממת והוא ביקש מנהג ההסעה להמתין לו על מנת שיוכל לשטוף את הפצע ולפנות למרפאה אך הנהג סירב לחכות והחל בנסיעה (עמ' 6 ש' 2-7). התובע חבש את אצבעותיו בנייר טואלט (ש' 15) ועם רכב ההסעה פנה לביה"ח ברזילי באשקלון. שם, כפי שעולה מעדותו, נדרש לשלם סכום של 500 ש"ח בגין הפניה לחדר מיון, סירב ורק למחרת ניגש לטיפול רפואי ולמשטרת ישראל (ש' 18-19).

עוד ביקש התובע להדגיש כי הוא עלה לרכב ההסעה אחרון והרכב החל בנסיעה מיד עם עלייתו (עמ' 7 ש' 1-3).

בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת העיד התובע כי רכב ההסעה מחכה לעובדים כחמש דקות - מהשעה 19:30 אז מודפס כרטיס נכוחות לפני היציאה ועד לשעה 19:35 - ואזי יוצאת ההסעה (עמ' 7 ש' 22).

כתמיכה לטענתו כי עלה להסעה אחרון ורכב ההסעה החל בנסיעה מיד עם עלייתו, העיד התובע כי עם עלייתו לרכב ופציעתו, נאלץ לשבת ליד הדלת, שכן לא נותרו מקומות ישיבה ברכב (עמ' 8 ש' 18-20). התובע אף הסביר כי הוא עובד במקום המרוחק ממקום ההסעה ולכן, לאחר שהוא מדפיס כרטיס נוכחות בשעה 19:30 הוא ישר ניגש למקום האיסוף של ההסעה ואינו מחכה ומשוחח עם האנשים המחכים להסעה (עמ' 9 ש' 8-9).

6.      מטעם הנתבעת העיד מר שלום דנוך, הוא העובד שסגר את דלת רכב ההסעה על אצבעותיו של התובע וגרם לפציעתו.

מר דנוך העיד כי פציעתו של התובע אירעה במהלך ההמתנה להסעה (עמ' 12 ש' 6-8). מר דנוך לא זכר האם היו אנשים נוספים ברכב ההסעה (ש' 18) ואף לא זכר היכן היה נהג רכב ההסעה ברגע שאירעה התאונה (עמ' 13 ש' 5). כמו כן, לא זכר מר דנוך האם מנוע הרכב פעל אן היה דומם (ש' 7)..

כאשר עומת מר דנוך עם הצהרותיו לפני החוקר מטעם הנתבעת בשנת 2005, שם העיד כי נהג הרכב היה מחוצה לו ומנועו דמם, העיד כי אינו זוכר את החוקר ואינו זוכר את נסיבות מסירת ההודעה לחוקר (ש' 14 , 18, 22, 24).

בחקירה הנגדית לב"כ התובע, אישר מר דנוך כי עלה לרכב ההסעה במטרה לנסוע לביתו (עמ' 14 ש' 9).

7.      עדות התובע הייתה עקבית, רציפה ואמינה, ככלל על ביהמ"ש. מעדותו עולה כי פציעתו אירעה עת ביקש לעלות לרכב ההסעה, רגע לפני שהחל בנסיעה, כאשר הנהג הינו בתוך הרכב והמנוע מופעל.